על לימונים ולימונדהכמה פעמים אמרו לנו שכשהחיים נותנים לנו לימונים צריך להכין לימונדה?
החיים מספקים לנו הרבה לימונים בדרך, והם יכולים לבוא בהרבה צורות וגדלים – פיטורין, פרידה, אובדן, משהו שרצינו ולא השגנו, מחלה, חלום שנגוז ועוד.
.
.
לימונים שכאלו מביאים איתם תחושות לא פשוטות של אכזבה, תסכול, חוסר אונים, פחד ועוד.
במצב ריגשי כזה אנו מתקשים להתבונן קדימה ולראות מעבר, לאופקים החדשים שיכולים להיפתח.
אנו עסוקים לרוב ברגע הנוכחי, מכונסים בעצמנו וברגשות השליליים שמציפים אותנו.
"יאללה שחרר.
.
.
" – לא עוזר!
אמירות אוהבות של הקרובים לנו בסגנון "שטויות, יהיה בסדר", "יאללה שחרר", "הוא לא שווה אותך", "יש יותר גרוע" , לא באמת עוזרות והאמת שדיי מכעיסות.
ובצדק.
התכחשות למצב אינה הדרך לייצר לימונדה.
חוזרים לשולחן השרטוטיםהאמת היא שלהכין לימונדה זו ממש אומנות – דווקא ברגע של קושי, אנו נדרשים להתעלות מעל הדחף לשקוע ברחמים עצמיים, לאמץ זוויות אחרות להתבוננות על המצב, לשאול שאלות 'מוזרות' כמו "מה הרווחת מהפיטורין האלו?", לחזור אחורה לחלומות שלנו, לפתוח דלתות שעד לפני רגע כלל לא חשבנו עליהן כרלוונטיות או אפילו קיימות.
האמנות כאן אינה רק בעצם ה-"חישוב מסלול מחדש" אלא, ובעיקר – בהקשבה הפנימית והכרה בצרכים שלנו, בתגובה מחושבת ומודעת תוך התבוננות בתמונה המלאה ולא רק הריגשית והריגעית.
כי ישנם הרבה מסלולים.
איזהו המסלול הכי מדוייק לנו?צורת חשיבה כזו הכי יעילה ואפקטיבית כשהיא מוטמעת בנו ע"י ההורים והסביבה הקרובה שלנו בעזרת מודלינג (הדגמה) ברגעים של אתגר, כשלון ואכזבה כשאנו ילדים, אבל זו אמנות נרכשת! אפשר לסגל צורת חשיבה ודפוסי פעולה שיאפשרו לנו למצוא בתוכנו את הכח לשנות, להתעצם ולנצל את הכלים העומדים לרשותנו באותם ריגעי משבר.
הלימונים שלי.
.
.
כמובן שגם אני התמודדתי עם לא מעט לימונים לאורך החיים.
אחד הלימונים היותר משמעותיים היה פיטורין מחברה שממש רציתי להצליח שם.
מיד אחרי היום האחרון שלי, קניתי כרטיס וטסתי לעשות טרק ארוך שממש רציתי ולא התאפשר לי כל עוד עבדתי במשרה מלאה.
מיד אחרי שחזרתי מהטרק, ובשביל למלא לי את הזמן באופן פורה ומעצים כל עוד אני מחפש עבודה, נרשמתי לקורס מאמנים – קואצ'ינג.
מי היה מאמין שכמה שנים אחר כך זו תתברר כבחירה הכי חכמה ותהפוך להיות הקריירה השניה שלי, אחרי ההייטק?